הטיפול הרפלקסולוגי אחרי ניתוח

מאת: שמואל זיידל

מבוא

כל עוד אדם חי, זורמת בגופו יכולת הריפוי הטבעית. יכולת זו, פנים רבות לה. החל מחידוש הרקמות, דרך קומפנסציה (פיצוי), ועד לתהליכי שחזור הרקמות ועשיית "שלום-בית" במצב של פגיעה או חסר באיבר זה או אחר.

כאשר מדובר בבעיות ובמחלות, תהליכי ההחלמה משקפים את יכולת הריפוי העצמי של הגוף, גם אם אלה תהליכי החלמה בעקבות נטילת תרופות שונות. שכן, מניסיוני רב השנים כרפלקסולוג למדתי כי שילוב הטיפול הרפלקסולוגי בלקיחת תרופות – יש בו כדי להעצים את השפעתן של התרופות על הגוף (למרות משקעי הרעלים השוקעים באיברי הגוף). לכן לעולם אין לירוק לבאר זו, שכולנו שותים ממנה…

טיפולים לאחר ניתוח

כאשר אדם יוצא מחדר הניתוח, כאשר הוא יוצא מתחת לסכין המנתחים, או מחדירה אל גופו בדרכים אחרות – אם הוא לא מת, מתחיל אצלו תהליך ההחלמה. זה מתחיל בחלום, תוך כדי ההתעוררות מההרדמה, ואחר כך, כשהוא כבר "כאן" – הוא זקוק לחיבור חזרה אל האדמה.

אל תהליך ההחלמה מצטרף הטיפול הרפלקסולוגי. ידיו של המטפל מביאות את ממד האדמה אל כפות רגליו של המטופל, הזקוק להתחברות למציאות החדשה. החיבור לאדמה שמביא המטפל – תפקידו, במצב זה, הוא להחזיר את המטופל למציאות הקיומית. כך יוכל לשוב במהרה ולהלך על פני כדור הארץ.

גישת הטיפול

מצד אחד, יש להתייחס אל המטופל ואל גופו כאל מי שנמצא במצב של לאחר טראומה. לכן אוליצריך לנחם, והטיפול המתאים הוא טיפול בטכניקות של ליטוף. אחרי טראומה, גוף האדם מייחל למגע. ומאחַר שהדרך היא חד-כיוונית, אל האיזון מחדש – אין לחשוש מראקציות של משבר ריפוי המוּכּרות מטיפולים רפלקסולוגיה בבעיות אחרות.

מצד שני, חשוב "לחבר" את המטופל אל כפות רגליו. לכן אולי בשלב זה נחוצות טכניקות "הטיפול האקטיבי", משמע: כפות ידיו של המטפל יוצרות התנגדות כנגד כף רגלו של המטופל בארבעה משטחים: הצד הפלנטארי (הכפי), הצד הדורסאלי (הגבי), הצד המדיאלי (הפנימי),  והצד הלטראלי (החיצוני).

כאשר אמרתי אולי – הבעתי מחשבה על מה שניתן ורצוי לעשות מיד כאשר המטופל פוקח את עיניו בתהליך התעוררותו. השלב שבו מתקיימת הפגישה הטיפולית הראשונה הוא חשוב ביותר, אך חשובים לא פחות, ואפילו יותר, הטיפולים הבאים, שלאחַר המפגש הראשון. בטיפולים אלה באים לידי ביטוי תהליכי ההחלמה של המטופל, והימים והשבועות הבאים משקפים את התהליכים שהגוף עובר.

הטיפולים הרפלקסולוגיים ידועים כטיפולים המקילים על הגוף לשאת כאב. לעתים רצוי – על פי שיפוטו של המטפל ובהתאם למצבו של המטופל – להעניק טיפול יום-יומי. כך ניתן להיצמד לאינטנסיביות של תהליכי ההחלמה.

מדובר במודל של תהליכי ההחלמה לאחר כל ניתוח באשר הוא – בין אם זהו ניתוח קשה ובין אם הוא קל. בשורה התחתונה, תהליכי ההחלמה אחרי הניתוח הם חשובים עד כדי כך שבגלל האינטנסיביות שגוף המטופל עובר – גופו מנצל את התהליך כדי להיפרד מבעיות, אפילו בעיות כרוניות שהגוף נשא לפני הניתוח.

לסיכום

האם מוסדות הבריאות מסוגלים לספק תנאים שיאפשרו תהליכי החלמה כאלה?

האם מטופלים מסוגלים להתארגן לתהליכים אינטנסיביים כאלה?

האם מטפלים מסוגלים להתארגן לטיפול  אינטנסיבי כזה?

זה הזמן להתארגן במסגרות המציעות השתלבות בתהליכי החלמה כאלה.

ייתכן כי כלל הציבור, מטפלים ומטופלים גם יחד, צריכים להתחיל לחשוב במושגים האלה